sharonbn כתב:זה חדש לי. יש לך דוגמאות? אני זוכר למשל שבעקבות המחאה של 2011 וועדת טרכטנברג, הממשלה עשתה מספר צעדים שמטרתם להקל על הנטל לכלל האוכלוסיה. למשל חינוך חינם ניתן היום כבר מגיל 3. זהו צעד שבפירוש מקל בעיקר על השכבות החלשות מאחר והעליונות יכלו לממן את תשלומי גן.
זה לא חינוך "חינם" כי אין דבר כזה חינם. זה כסף שנלקח ממישהו אחד בשביל לסבסד את הילדים של מישהו אחר. במקרה הזה משפחה בעשירונים התחתונים עם ילד אחד מסבסדת סבסוד צולב משפחה בעשירונים העליונים עם ארבעה ילדים. המשפחה העשירה מקבלת כאן מהמדינה כסף במתנה בלי קשר לרמת ההכנסה שלה.
sharonbn כתב:דוגמה נוספת היא סל התרופות (ובכלל חוק ביטוח הבריאות הממלכתי) שגורם בפועל שהשכבות העליונות יממנו טיפולים לשכבות הנמוכות. אמנם החוק רחוק מלתת מענה לכל הבעיות ויש עליו הרבה ביקורת (משני צידי המתרס, גם השמרני וגם הליברלי) אולם בכל זאת מצבם של השכבות החלשות טוב היום הרבה יותר ממה שהיה לפני שהחוק נחקק בשנות ה90.
חוק בריאות ממלכתי בישראל הוא הרע במיעוטו כי המערכת מאפשרת תחרות (בשיטת הואוצ'רים) ולכל אחד היכולת לבחור לאיזו קופת חולים להצטרף. הבעיה מתחילה רק כשהמדינה מחליטה לסבסד קופות חולים כושלות על חשבון אלו שמצליחות ולכן לא נותנת לאנשים תמריץ לעבור לקופות המצליחות יותר.
sharonbn כתב:טוב, אז דווקא הטיעון לבריחת מוחות בעקבות מיסוי גבוה הוא הוא פופוליסטי. במדינות סקנדינביה מס ההכנסה גבוה יותר מישראל (ורוב העולם) אולם השכבות המבוססות לא בורחות. הסיבה היא שהאזרחים מקבלים תמורה מלאה לכספם בדמות שירותי ממשלה טובים ויעילים ורמת החיים של כלל האוכלוסייה גבוהה.
הנקודה היא שנטל המס במדינות סקנדינביה הוא הרבה יותר שוויוני ופחות פרוגרסיבי מאשר בישראל: בסקנדינביה השכבות המבוססות לא בורחות כי (בין היתר) הרבה מנטל המס נופל גם על השכבות הלא מבוססות. המס השולי המקסימלי המוטל על עובדים בישראל ובמדינות כמו פינלנד הוא די זהה, וההבדל הוא שבמדינות האלו ממסים גם את אלו שמרוויחים 2000 יורו ומטה בעוד בישראל נטל המס נופל כמעט כולו רק על העשירונים העליונים (ועל מיסים עקיפים גבוהים יותר מבשאר העולם).
בצרפת לעומת זאת ניסוי ממש לא מזמן את השטיק שאתה מציע למיסוי גבוה, וזה הבריח את העשירים והקטין את ההכנסה הכוללת ממיסוי.
sharonbn כתב:לגבי מערכת שבה הרגולציה מצומצמת למינימום, אני חשבתי לתומי שכולנו ראינו ב2008 מה קורה כשהרגולציה מצומצמת למינימום. מה שקורה זו חזירות חסרת אחריות של כל הגופים הפיננסיים שאמורים להתנהג באחריות.
מה שקרה ב-2008 זה התוצאה שמקבלים כממשלה מחליטה מצד אחד על כך שכל אחד זכאי לבית גם אם הוא לא יכול לעמוד בהחזרים (בנקים להלוואות סאבפריים במימון ותמיכת הממשלה) ומצד שני אותה ממשלה מחליטה על כך שלקרנות פנסיה ציבוריות אסור להשקיע בשוק ההון כי זו השקעה מסוכנת, אבל העוזרת בית ממיאמי שקנתה שלושה בתים במימון של 95% מאותו בנק ממשלתי זה בסדר כי "מפזרים את הסיכון" על הרבה מאד עוזרות בית כאלו ומסמנת לכולם שיהיה בסדר כי יש גיבוי ממשלתי (עד שאין).
מה שהיה בארה"ב זה לא רק האמאמא של הרגולציה במקסימום אלא גם האמאמא של ההתערבות הישירה במשק, וכדאי להפריד במקרה הזה אידיאולוגיה מעובדות כלכליות. מי שלא מבין כמה גדולה ההשפעה של גוף כמו קרן הפנסיה של מדינת קליפורניה על השוק כנראה שגם לא יבין לעולם את מהות המשבר הזה.
בסופו של דבר התפקיד של הגופים הפיננסיים זה לייצר ערך מקסימלי למשקיעים שלהם תחת המגבלות שהרגולציה מייצרת - וזה בדיוק מה שהם עשו. וזה התמוטט כמו מגדל קלפים ברגע שהמדינה משכה את המפה מתחת ליסודות העקומים של ההתערבות שהיא הניחה (באחריות משותפת של ממשל קליטון ובוש).
sharonbn כתב:וואוו איזו טעות גסה. כמובן שרווחי חברות לא שייכים לבעלי המניות. למעשה לא קיים כל מתאם בין רווחי החברות והדיבידנדים שמקבלים בעלי המניות.
הנה דוגמא בשבילך - אמאזון מרוויחה מאות מליונים מידי שנה. בעלי המניות של החברה הזו רואים מעט מאד רווחים בצורה של דיבידנדים (הם רואים רווח רק מעליית ערכה של המניה)
ברור שקיים מתאם, אבל אתה מפספס את העיקרון הכי חשוב בחלוקת דיווידנד: בעלי המניות רוצים דיווינד רק בנקודה שבה החברה לא יכולה לתת להם תשואה על הרווחים הקיימים שלהם כמו שהשקעה אפשרית במקום אחר בשוק תספק להם.
בגלל זה חברות בשלות וגדולות נוטות יותר לחלק דיווידנד מחברות קטנות או כאלו שנמצאות בצמיחה מטאורית ועדיין לא מיצו את פוטנציאל הגדילה שלהן (ואמזון היא בדיוק חברה כזו). כל עוד החברה מייצרת לך 10% ויותר בשנה, אין לך סיבה לקחת את הדיווידנד ולשלם מס - רק בשביל שתשקיע אותו במקום אחר שנותן לך 8% או פחות.